השבוע קראתי  כתבה  על השחקנית שרית וינו אלעד שתוך שנתיים התגרשה, פוטרה, נקלעה לקשיים כלכליים ו…הצליחה להתרומם ולהמציא את עצמה מחדש.
משפט אחד שהיא אמרה גרם לי לעצור ולחשוב, היא אמרה ככה:  ״יכולתי להסתפק במה שהיה לי, כי זה יותר ממה שיש להרבה אנשים, אבל לא ויתרתי על הרצון להיות מאושרת.״  היא אמנם אמרה את זה על הזוגיות, אבל לי כאמור זה גרם לחשוב על עצמי ועל השינויים המקצועיים שעשיתי ואני עדיין עושה בחיים.
הרשו לי לקחת אתכם רגע אחורה בזמן לשנת 2009, אני עובדת בארגון בין הגדולים במדינת ישראל, בתפקיד של ראש תחום, אחראית על 8 אנשים ובגדול נמצאת בשיא הקריירה המקצועית, אבל – אני לא מאושרת, בעיקר כי אני מרגישה שאני לא ממצה את היכולות המקצועיות שלי.
אחרי המון לבטים, ונהרות של דמעות, אני מחליטה להתפטר.
ההתפטרות לא עברה חלק, כי תכל׳ס מי עוזב תפקיד כזה? נתקלתי במכבש לחצים מטעם הסביבה, בכירים במקום העבודה ובעיקר מהמנהל הישיר שלי שהזהיר אותי שיום יבוא ואני אתחרט על זה (דרך אגב, עד היום, עשר שנים אחרי כשאני מתקשרת לאחל חג שמח הוא עדיין ממשיך לשאול אותי אם אני כבר מתחרטת). הוא הצליח לנטוע בי המון ספקות בדמות: לא עוזבים מקום עבודה בטוח, זה מקום שאת יכולה לעבוד בו עד הפנסיה בשקט וברוגע, מקום שבו את לא צריכה להוכיח את עצמך כל פעם מחדש, אחרים במקצוע שלך היו הורגים בשביל משרה כזו וכו׳ וכו׳. ובכל זאת, למרות מכבש הלחצים בחרתי לעזוב.
ההתפטרות הזו לא הייתה הפעם האחרונה שבחרתי לנסות לעשות משהו אחר, ומאז אני עושה את זה כל פעם מחדש. כמו למשל, הבחירה לפנות לקריירת כתיבה, לימודי התרגום, פתיחת סדנאות פרטיות לקהל הרחב ועוד.
מי שמסתכל עליי מבחוץ חושב שזה בא לי בקלות, קורא לי המון פעמים ׳אמיצה׳ ועוד כל מיני שמות תואר שגורמים לי להסמיק ולהסתובב לאחור לבדוק אם הם לא מדברים על מישהו אחר בכלל, אז אני רוצה להפתיע אתכם, זה ממש לא קל וזה בכלל לא אמיץ.
מליון פעמים ביום אני שואלת את עצמי: ״אבל בשביל מה את צריכה את זה? מה רע לך? למה להכניס את עצמך לסערת הרגשות הזו? תסתפקי במה שכבר יש לך.״ אז זהו, הכתבה על שרית הבהירה לי שזה כנראה לא תלוי בי, אני כנראה לא הטיפוס שמסתפק ב good enough (״טובה דיה״) יש בי צורך קיומי להמציא את עצמי כל פעם מחדש, צורך לנסות לראות אם אני יכולה להצליח גם בזה ובזה ובזה. ושוב, אם אני מסתכלת לאמת בפרצוף, לפעמים הייתי רוצה להיות אחרת, כזו שמסתפקת ב״טובה דיה״, שמוותרת קצת לעצמה, שנהנית ממה שיש. אבל, כאמור, זה לא הולך לי 🙂
ואולי זה בגלל שחוויתי אובדן בגיל צעיר שהבהיר לי כבר אז שהחיים קצרים ושאין לנו זמן לבזבז. אולי העובדה שאיבדתי את אבא שלי כשהוא היה בסך הכל בן 42 הבהירה לי שאני לא רוצה לחיות את החיים ״על יד״, שחיים פעם אחת (אם כי אני מאמינה אדוקה בגלגול נשמות אבל נדבר על זה בפעם אחרת), שצריך למצות עד תום כל יום בחיים וכל הזמן להתקדם. אני מאמינה גדולה שאסור להסתפק במועט בשום אספקט בחיים (ואני לא מדברת על משהו חומרי) או להגיד לעצמי ׳אני מסתפק במה שיש לי. למרות שבתוך תוכי אני יודע שאני לא מאושר.׳
ובלי שום אשליות, זה מפחיד, זה משתק, זה גורם לפעמים להתקפי חרדה מטורפים, בעיקר הפחד המצמית שאולי אם אעשה את הצעד הזה אחמיר את המצב שלי במקום להיטיב איתו. אז אני רוצה לספר לכם סוד – יש סיכוי שזה יקרה, אבל זוכרים את שרית וינו אלעד? זה היופי בחיים האלה, אפשר כל פעם לחשב מסלול מחדש, אפשר ליפול ולקום, וכמו שאני אומרת לילדים שלי: ״כל מה שלא הורג אתכם, מחשל׳.
ותחשבו על זה…

עדכונים על ״לא ראויה״ (שם זמני) ואיך זה משתלב בול עם מה שכתבתי קודם

אז אנחנו מתקרבים לשעת הדד ליין, כמה מקוראות הבטא כבר סיימו, חלקן בעיצומה של הקריאה וחלקן כנראה יסיימו בעוד שבוע או משהו כזה. בקיצור, המאני טיים כבר כמעט כאן.
זוכרים מה סיפרתי לכם בשבוע שעבר כשדיברתי על הרגע שבו אני יושבת מולם ושומעת מה יש להם להגיד על הספר? לא זוכרים? תראו איזו חמודה אני, הנה אזכיר לכם. סיפרתי שהכי בא לי להגיד: ״את יודעת מה? עזבי, החלטתי לעזוב את הספר, אני לא כותבת יותר.״
אז עכשיו, אחרי שאתם כבר מכירים אותי יותר אני יכולה גם להוסיף את המשפטים הבאים שעוברים לי בראש: ״בשביל מה בכלל אני צריכה את זה? מה היה לי רע קודם?״ וכו׳ וכו׳ וכו׳.
ובכן בסופש הזה אני בדיוק במקום הזה, המקום של הפחד המצמית, המקום הנמוך. בא לי להתנתק מהעולם, מתחשק לי לשכוח שבכלל נתתי את הסיפור לקריאה ושפיטה, אני לא רוצה שיתחיל שבוע חדש שבו אאלץ להתמודד עם מה שיש להן להגיד לי, ואני הכי רוצה להיות ״טובה דיה״.
אבל, ממרום 49 שנותיי אני כבר יודעת ש…זה יעבור לי 🙂 כי, אתם יודעים, אני לא הטיפוס שמסוגל לחיות את החיים על יד. ייקח לי זמן, אחבוש את הפצעים ואסתער על זה שוב במלוא הכוח.
 אולי….