חניתי את המכונית במקום המיועד לכך, הושטתי את היד למפתחות וכיביתי את המנוע. נשענתי לאחור, נשמתי עמוק, עצמתי עיניים וחיכיתי שדפיקות הלב יירגעו קצת, רק טיפה, רק כדי שאוכל לנשום יותר בקלות. ניהלתי ביני ובין עצמי ספירת מלאי במהירות. דפיקות לב – יש, קוצר נשימה – יש, הזעה – יש. שוב התקף חרדה.

התחלתי לפשפש בזיכרון, מה צריך לעשות? אה, כן, לנשום, נשימות רגילות למשך 40 דקות, לא לחשוב על כלום. כן, בטח, כאילו שזה אפשרי. הרי עוד חמש דקות אעמוד מול האדם ששינה את חיי.

טוב, אולי בכל זאת כדאי לנסות?  עצמתי עיניים שוב ושאפתי אוויר אל הריאות, הפעם ניסיתי לחסום את כל המחשבות, אבל זה לא עבד. לאט לאט, מבלי להתכוון, חזרתי 17 שנים לאחור.

10 בפברואר 1997, חמישה ימים לפני כן חגגתי יום הולדת 27, ואני סוף סוף בהריון. עם תאומים. הגעתי למרפאה כדי להציג לרופא שלי את תשובות בדיקת הסוכר. כשנכנסתי לחדר ההמתנה הוא כבר היה מלא מפה לפה והבנתי שייקח זמן עד שאכנס אליו, אז פתחתי את הספר שהבאתי איתי והמתנתי בסבלנות עד שהמזכירה תבשר לי שאני יכולה להיכנס. כשקראתי בפעם השלישית את אותו משפט הבנתי שהריכוז ממני והלאה. הוצאתי מחברת מהתיק והתחלתי להכין את רשימת המשימות שחיכו לי במשרד.

"שרית? את יכולה להיכנס!" הכריזה המזכירה.

ברצינות? כבר הגיע תורי? הרמתי את הראש מהמחברת, אספתי במהירות את הדברים שלי ונכנסתי לחדר של ד״ר מלינגר שקיבל אותי בחיוך ושאל מה שלומי ומה שלום בעלי. טוב, אנחנו הרי סוג של סיפור הצלחה מבחינתו, אבל גם הוא וגם אני לא שיערנו לעצמנו מה יתרחש בחדר הזה בעוד פחות מחמש דקות.

"בואי, נבדוק אותך" הוא אמר ואני מיהרתי לחדר השני. וברגע שנשכבתי על הכיסא הוא התיישב לידי ובשנייה אחת כל העולם שלי התהפך.

הוא לחש בשקט שגרם ללב שלי להחסיר פעימה, "שרית, את בלידה, את לא מרגישה כלום?".

מה? איך זה יכול להיות? מה פתאום לידה? אבל אני רק בשבוע 25.  בדקות שלאחר מכן בהיתי המומה במהומת אלוהים שהחלה להתחולל סביבי וכבר התחלתי להבין שכולם במסע של הספדת ההריון היקר הזה, ההריון שהוא תוצר של טיפול הפרייה. הם לא היו צריכים להגיד לי שום דבר, ראיתי את זה במבטים שלהם. אבל אני, למרבה הפלא, נותרתי רגועה כמו שלא הייתי מעודי. חזרתי ושיננתי את המנטרה מהספר שקראתי לפני שבוע –

"כשאדם באמת רוצה משהו, היקום כולו נחלץ לעזרתו כדי שיגשים את חלומו."

ולכן, גם כשכולם סביבי היו עם פנים אפורים, אני המשכתי לחייך לעצמי ווידאתי שאף אחד לא רואה.  כי ככה זה כשאוהבים לקרוא ספרים, הספר הנכון מגיע בדיוק כשזקוקים לו.  ולמרות כל מה שקורה סביבי, למרות החודש הכי קשה שאני עומדת לעבור, ידעתי בתוך תוכי שהכל יהיה בסדר. אחרי הכל "זה מכתוב".

צפירה של מכונית העירה אותי מהחלום בהקיץ ששקעתי לתוכו, פקחתי עיניים וחזרתי להווה, עוד חמש דקות אעמוד מולו, מול האיש ששינה את חיי. מול פאולו קואלו, זה שכתב את המילים האלו, זה שכתב את ״האלכימאי״.

האם יהיה לי אומץ?

האם אצליח לגשת אליו ולספר לו את הסיפור שלי?

האם אתאכזב כשאראה אותו או שהוא רק יעצים את הסיפור ששינה את חיי?

שאפתי נשימה אחת עמוקה ונכנסתי פנימה.