אני רוצה לגלות לכם סוד

הקורונה לא הגיעה מאיש שגר בסין שאכל עטלף, היא גם לא הגיעה מאיזו שהיא מעבדה בסין שעוסקת בפיתוח לוחמה ביולוגית, היא הגיעה כי אני חוששת שזימנתי אותה.
(*הערה: כל החברות שלי, שעוסקות בתחום הטיפולי/רוחני ודומיו, אל תתקשרו אלי ותצעקו עלי שאסור להגיד דברים כאלה, טוב?).
אני אתחיל רגע מההתחלה, ומי שקרא את הפוסט הקודם בוודאי זוכר שכבר דיברתי על זה. בכל מקרה, לפני כמה חודשים הגעתי לקצה גבול היכולת הנפשית שלי להמשיך ולהכיל בעיקר את עצמי. לא רציתי לדבר עם אף אחד, לפגוש אף אחד, אפילו לא התחשק לי לעבוד. רציתי בעיקר שיניחו לי, שיתנו לי להיכנס לתוך יקום מקביל בו אין כלום, פשוט כלום.
אבל, בהיותי עצמאית זה לא כל כך אפשרי, בכל זאת בן אדם צריך להתפרנס, לא ככה? ועל אף שהכרזתי שאני מפסיקה לעבוד, ועל אף שקראתי לשנת 2020 ״שנת הכתיבה״ לא באמת עשיתי את זה. המשכתי, עם כל הקושי, לעבוד, והשתמשתי באדים של אנרגיה.
באחת הפגישות על הכורסה מול המטפלת שלי הגענו למסקנה שאני כנראה מפחדת לעשות את המהלך הזה, בעיקר כי אני חוששת להתאהב יותר מדי ב׳לא לעשות כלום׳ ואני חוששת שלא אצליח לחזור לשגרת עשייה. משפט אחד שהיא אמרה  נצרב לי בזיכרון: ״את לא תדעי עד שלא תנסי.״
ועדיין, שבוע רדף שבוע ולא הצלחתי לממש את ההחלטה שלי. ואז קרו שני דברים. האחד, אח שלי נפטר והוכרחתי לעצור הכל, ובמקביל לסיום חודש האֵבֶל היא הגיעה בגדול – הקורונה!, ותוך שבוע ימים נשארתי ללא עבודה בכלל. כאילו, בכלל! כלום, נאדה, גורנישט. כל הפרויקטים נעצרו, כל הספריות נסגרו, ולאט לאט גם האפשרות לצאת מהבית. בהתחלה עוד שקלתי, כמו רבים וטובים אחרים שניסו להפוך את הלימון ללימונדה לתכנן סדנאות וירטואליות, להציע תמיכה של כתיבה שיווקית לעסקים קטנים, ועוד כל מיני רעיונות. אבל אז האסימון נפל, היא לא הגיעה סתם, היא הגיעה כי אני ביקשתי, היא הגיעה כדי שתהיה לי הזדמנות אמיתית לנסות להיות באי עשייה. אז החלטתי להפסיק הכל, פעם אחת בחיים שלי פשוט להפסיק להמציא את עצמי מחדש ורק להיות, בלי שום תוכניות.
מאז עברו שבועיים, ולאט לאט מתחדדת בי התובנה שאני מאוהבת בתקופה הזו, אין עלי שום לחץ, אני בפיג׳מה (כמעט) כל היום, אני פותחת את הבוקר ברגוע, מסדרת את הבית, מתיישבת מול המחשב, עורכת את הספר החדש, כותבת מילים חדשות במה שיהיה הספר הבא, אחר הצהריים אני מפסיקה לעבוד ובערב קוראת ספרים. ועכשיו כשאני חושבת על זה, אני אפילו שמה לב שלא הייתה לי אפילו לא מיגרנה אחת. ואתם יודעים מה הכי מדהים? אם עד ״הקורונה״ ברחתי מהמציאות על ידי צפייה בטלוויזיה ובסדרות, היום זה לא מעניין אותי, כי בעצם זה בכלל לא נכון שזו תקופה של אי עשייה, זו הכי תקופה של עשייה. אני עושה את מה שאני אוהבת, אני עושה את מה שאני רוצה.
כמובן שאין טוב בלי רע, וכי כמו שאמרו חכמינו ״החיים הם לא דבש״, אז בואו נדבר קצת על הרע, הדבר היחיד שמעיב על התקופה הזו זה הפן הכלכלי, כי אני לא מרוויחה כסף, כאילו בכלל. אבל, אני לא נותנת לזה לחלחל פנימה, אני מדחיקה את הפן הזה היטב, כי אני רוצה לתת לניסוי הזה הזדמנות למיצוי. כשתיגמר הקורונה אתמודד עם זה, בינתיים אני בתוך הבועה שלי, ותאמינו לי היא כזו חמימה ונעימה…

בקשה אישית ממני אליכם

את זה שהתאהבתי ב״עידן הקורונה״ כבר סיכמנו, לא? אז אני רק אגיד שאני חושבת שזה ה-זמן בשביל כולנו לנסות לחשוב מה אנחנו יכולים לשנות בהתנהגות שלנו, עכשיו כשכל העולם משתנה לנגד עינינו. אני לא מתכוונת להטיף לכם על ״זמן מסכים״ וכל שאר התובנות שהן מובנות מאליהן. אני כן רוצה לדבר איתכם על ההזדמנות להסתכל פנימה, להקשיב ללב שלכם, לאינטואיציות הכי עמוקות ולעשות סוג של ״יום כיפור״. ואני רוצה גם לבקש משהו. תראו, הדבר היחיד שקשה לי בתקופה הזו זו העובדה שלא ראיתי את הילדים הגדולים שלי כבר שבועיים (מלבד באמצעות הזום, ישתבח שמו) ואין לדעת מתי אראה אותם שוב. אבל אני טורחת ליצור קשר כל יום עם המשפחה המורחבת שלי, בין אם זה בשיחת טלפון, וואטס אפ או זום/פייסטיים. ואני בעיקר דואגת לשמור על קשר עם האנשים המבוגרים במשפחה שלי, כי נדמה לי שקצת שכחנו את זה במהלך הטירוף של החיים שלנו. ולא, אני לא מדברת רק על אמא ואבא שלנו, אני מדברת על המשפחה הרחוקה יותר, דודים, דודות וכו׳. זה הזמן חברים, זה הזמן לא לשכוח אותם, לדאוג לשמור על שפיותם הנפשית בתקופת הבידוד שנכפתה עלינו. זה הזמן להקשיב לחוכמה ולתבונה שלהם, לניסיון החיים ובכלל. נצלו את הזמן הזה, כי הוא לא יחזור.