אם רק הייתי יודעת שזו השיחה האחרונה שלי איתך, לא הייתי מנתקת את שיחת הטלפון, ובטח לא אומרת לך את המשפט הכי טיפשי שאמרתי לך אי פעם: ״אבל מה עוד יש לי לספר לך? לא קרה שום דבר חדש מאז שדיברנו בפעם האחרונה.״

אימא, 8 שנים עברו מאז שיחת הטלפון ההיא, ו-וואו, כמה שיש לי לספר לך. כי כל כך הרבה דברים קרו מאז שדיברנו בפעם האחרונה.

8 שנים זה המון זמן, מהבוקר אני מנסה להיזכר מה כבר הכרת ומה לא. מאיפה מתחילים לספר לך איך השתנה העולם שלנו ב-8 השנים האחרונות? היה פייסבוק אז? ו-וואטס אפ? היה וואטס אפ? אבל, עזבי, זה ממש לא חשוב, גם ככה אף פעם לא התחברת לכל הטכנולוגיה הזו. אף פעם לא הבנת למה אנשים שולחים זה לזה הודעות במקום לדבר, טוב, כי כזו היית – אישה של אנשים. כזו שמחבקת בעוצמה, שאוהבת בעוצמה, ואולי זה לא כזה פוליטיקלי קורקט, אבל גם שונאת באותה עוצמה. את זוכרת איך הייתי מתכווצת כשהיית מתייצבת מול מישהו ואומרת לו את דעתך מבלי להמתיק את הגלולה ומבלי שיהיה לך אכפת מה יהיו התוצאות? את זוכרת כמה פעמים הייתי ככה לוחשת לך בשקט: ״אמא, די.״ ואת, את רק היית מפנה את המבט הזועם שלך לכיווני לרגע אחד קצר, ואצלי בלב הייתה צומחת איזו שהיא תקווה פצפונת, שהנה, את תיכף תפסיקי, אבל התקווה הזו הייתה נעלמת בשנייה שהפנית בחזרה את המבט לכיוון האיש אליו ירית את גיצי האש, והמשכת בדיוק במקום שהפסקת. את יודעת מה מצחיק אימא? שבשנים האחרונות אני הולכת לאין ספור פגישות עם מטפלים למיניהם רק כדי לסגל לעצמי את התכונה הזו. עכשיו כשאני חושבת על זה אני בעצם מנסה להיות כמוך. וזה מוזר לא? זה לא היה אמור לעבור בגנים? בכל זאת, אמא ובת.

לפעמים, כשאני ממש מתגעגעת, אני מנסה לחשוב איך הייתה מתנהלת השיחה היומית בינינו אם היית עדיין בחיים.
מה היית אומרת לי כשהייתי מספרת לך שהחלטתי לצבוע את השיער בכחול, וכשנמאס עלי הכחול, אז בסגול,  ולפעמים גם בכתום. מה היית אומרת אם הייתי מספרת לך שכתבתי שני ספרים ושיש שם סצנות סקס גרפיות למדי? אני, הילדה הטובה שלך, זו שניסית כל הזמן לשכנע להיות קצת כמוך: חצופה, מאתגרת את החוקים, הכי לא מיין-סטרימית בעולם. ואז אני חושבת על זה שוב ומבינה שאולי בכלל כל זה לא היה קורה אם עדיין היית כאן, כי כנראה הצורך הכל כך מוחשי שלי להשאיר אותך בחיים גרם לי לרצות להשתנות, ובאיזה שהוא אופן להיות דומה לך.

לפעמים, כשאני ממש מתגעגעת, אני מנסה לדמיין איך היית מגיבה לידיעה שלמיקי נולדה נכדה, שיש לך נינה. מה היית אומרת על הנכדים שלך שגדלו כל כך, במיוחד על הצעיר ביניהם, שכל כך, אבל כל כך דומה לך בהתנהגות שלו, והרי הוא היה בסך הכל בן 8 כשעזבת את העולם. אם רק היה לך מושג כמה את חסרה בחיים של כולנו. אבל את יודעת מה אימא? אני יודעת שזה יישמע מוזר, אבל את נוכחת(!), כל רגע ורגע בחיים שלנו את נוכחת. זה כאילו שבזמנים חשובים, טובים ורעים, את מרחפת מעלינו ולוחשת לנו באוזן. פעם אמרת לי שכשלא תהיי כאן, אנחנו נשכח אותך, אני מצטערת להגיד לך, אמא, אבל זו הפעם היחידה שלא ידעת לקרוא את המציאות. טעית, ממש, אבל ממש טעית. זה לא קרה, זה לא קורה וזה לא יקרה.

בחודשיים האחרונים, כשהגעגועים הפכו לעזים מתמיד, אני שואלת את עצמי איך היית מגיבה ל׳ימי הקורונה׳? אני שואלת, אבל אני יודעת את התשובה, כי תמיד ידעתי איך תגיבי לכל סיטואציה, כן, אני מכירה אותך עד כדי כך טוב. את בטוח היית צוחקת שכולם פה השתגעו, בטוח שהיית חושבת שכולם הגזימו, לא מתחבקים, לא מתנשקים, עם מסיכות על הפנים. אני מחייכת לעצמי כשאני חושבת מה היה קורה לשוטר שהיה מנסה להגיד לך שאת לא יכולה לנסוע לבקר את הנכדים שלך. אני נשבעת שאני אפילו מרחמת עליו. הרי לא קיים אף כוח בעולם שהיה מרחיק אותך מאיתנו. בלי חיבוק ונשיקה מסבתא? נו באמת! את יודעת, אימא, אני חושבת שכולנו צריכים אותך כאן עכשיו, אנחנו זקוקים למנת השפיות שלך, לפרופורציות שניחנת בהם ובכלל, לאופן שבו ניצחת את החיים. אז אולי תחזרי? רק לקצת, רק עד שכל הסיוט הזה יעבור.

8 שנים עברו ויש לי כל כך הרבה מה לספר לך, כמו למשל, ששיניתי את השם שלי, שכבר לא קוראים לי ׳שרית חיים׳ אלא ׳שרית חיים-שירם׳. ושכל פעם שאני אומרת את השם הזה בקול רם או כותבת אותו, עוברת בי צמרמורת בגוף, ובטח אף אחד לא יאמין לי, אבל כל פעם מחדש אני מרגישה אותך מאחוריי, טופחת על השכם ומחייכת בגאווה, וכשאני מסתובבת לאחור אני רואה את הניצוץ המיוחד הזה בעיניים, זה ששמור רק לאלה שאת אוהבת.

8 שנים עברו, ויש לי כל כך הרבה מה לספר לך, רק דבר אחד אני לא צריכה לספר לך, וזה שמיקי כבר לא איתנו. החזקת מעמד 7 שנים, אני בטוחה שהן היו מאוד קשות ומאוד ארוכות בשבילך, האמת היא שזה לא מפתיע שהגעת לקחת אותו, כי כל מי שהכיר אתכם ידע שאתם לא יכולים אחד בלי השנייה. ואולי יש בזה משהו מנחם, אימא שלי, שהשנה את לא לבד, שהשנה לא רק אבא לצידך, אלא יש לך גם את מיקי, המשפחה הקטנה והאהובה שלך למעלה כמעט שלמה.

8 שנים בלי החיבוק שלך, אף פעם לא אפסיק להתגעגע.