חכמת ה-בדיעבד

אפשר לגלות לכם סוד?
מספר הפעמים בהן שקלתי לנטוש את כתיבת הספר ואת רעיון העלילה כבר מזמן חצה את המספר החד ספרתי, אולי אפילו את המספר הדו-ספרתי.
לאחר שסיימתי לכתוב את ״מחסיר פעימה״ חיפשתי בנרות רעיון לספר הבא, וכשהוא הגיע לא הפסקתי לחייך. חשבתי שהרעיון מעולה, שהצלחתי לתבל את העלילה בכמה טוויסטים, והכי חשוב מבחינתי, הבנתי שהעלילה שונה מהתבנית ״הרגילה״ של הספרים הרומנטיים.
אבל, כשסיימתי לכתוב את הגירסה הראשונה, הבנתי שהלכתי רחוק מדי, שהספר יצא יותר מדי…איך אגיד את זה? יותר מדי ״קשוח״. ספר שלא עושה נעים בלב ושאני בעצם לא לגמרי נאמנה לז׳אנר האהוב עליי.
ההתלבטויות ארכו חודשים ארוכים ולא פסקו מלהטריד אותי – האם לשנות את הסיפור או אולי בכלל לגנוז אותו ולחשוב על רעיון חדש?
לא מעט פעמים קיבלתי החלטה לוותר עליו. אבל ההחלטה החזיקה מעמד רק כמה שעות, כי ביום למחרת מצאתי את עצמי חוזרת לקובץ וממשיכה לערוך, לתקן ולהוסיף עוד מילים שהצטברו לפרקים חדשים.
משהו בתוכי לא איפשר לי לנטוש את הסיפור ואת הדמויות, או שאולי אני בכלל מספרת לעצמי סיפור וזה רק משום שאני אדם שחייב לסיים משימה שהוא לקח על עצמו.
בכל מקרה, המשכתי, ותיקנתי, וערכתי ובסופו של דבר הוא יצא לאור.
ביום ששי שעבר קראה אותו חברה שאני מאוד מעריכה, חברה שקוראת כמה ספרים בשבוע ובעיניי היא סמן מרכזי לקוראות בז׳אנר הרומנטי. תוך כדי הקריאה היא שלחה לי הודעות ושיתפה אותי בחווית הקריאה שלה. היא לא יודעת את זה, אבל בין רגע כל ההתלבטויות חזרו להציף אותי. שכבתי במיטה, עם השמיכה על הראש ובלב פועם קצת יותר מדי מהר חזרתי ושאלתי את עצמי: למה בחרתי לכתוב סיפור כזה? מה חשבתי לעצמי? למה לעזאזל אני לא יכולה לכתוב סיפור לאבי-דאבי, נעים וקליל?
אבל אז היא סיימה, והיא אהבה! ובימים שלאחר מכן הגיעו הודעות נוספות עם חוויות ותגובות שלעד אנצור בליבי. היו תגובות שגרמו לי להחסיר פעימה, היו תגובות שהביאו איתן דמעות של התרגשות וכל ההודעות יחד הפכו את הנשימות שלי לקלילות וקלות יותר והרחיקו (באופן זמני) את התקפי החרדה.
זוהי בדיוק המהות של חכמת הבדיעבד, כי כרגע אני יכולה להגיד שאני שמחה שהוא יצא לאור, שאני שמחה שהקשבתי לחברות שלי, שעל אף ההתלבטויות והפחדים, בחרתי להוציא אותו לאור. אני שמחה שהמשכתי לכתוב את הסיפור ששבה את ליבי ושלא ויתרתי לעצמי.
היום, אחרי שלושה ספרים, אני יכולה להגיד בקול רם ולהאמין בזה: אני לא סופרת של לאבי דאבי, אני מי שאני בזכות והודות לספרים שאני אוהבת לקרוא. אני כותבת על דמויות אמיתיות מהחיים האמיתיים, עם דילמות אמיתיות ועם החלטות לא פשוטות, ומתברר שהז׳אנר הרומנטי מוכן גם לספרים כאלה.
אל דאגה, כשתגיע התגובה הראשונה של מישהי שלא אהבה את הספר (ותגיע כזו, אני יודעת שהיא תגיע. הבת שלי פעם אמרה לי ש: למרות מה שנדמה לנו, לא כולם אוהבים תפוזים) לחכמת ה-בדיעבד יהיה כבר משהו אחר לספר לי 🙂

טיפוס מרצה, פריק קונטרול, ולא אוהבת שכועסים עליי.

אני מדברת על עצמי כמובן ויכולה גם להוסיף: פרפקציוניסטית, מאורגנת, ויותר מדי פעמים מאמינה שסוף העולם הגיע.

התכוננתי להשקת הספר לא מעט זמן, ועדיין, הכל הגיע מהר מדי, ונאלצתי לקבל החלטות מהירות. לא אלאה אתכם בכל מה שקרה, מה שחשוב הן שתי תוצאות:
  1. מי שקנתה את הספר במכירה המוקדמת דרך האתר של ׳מודן׳ קיבלה אותו ללא הקדשה.
  2. מי שקנתה את הספר במכירה המוקדמת גילתה שהיא שילמה מחיר גבוה יותר, כי ביום ראשון שלאחר מכן הספר נמכר במבצע ב״צומת ספרים״ במחיר של 39.90 ש״ח.
תקופת הקורונה לימדה אותי את מה שלא הצלחתי להפנים במשך 50 שנה של חיים על הכדור.
למדתי שדברים עשויים להשתנות תוך שבריר של שנייה, שלא תמיד אתה יכול להכין את עצמך אליהם, וכדאי שתלמד שאפשר לתקן רק חלק מהדברים שהשתנו, או… שהם ישתנו פעם נוספת ושוב תצטרך להסתגל למציאות המשתנה.
לתוצאה הראשונה אני אחראית, כי רציתי שתקבלו את הספר הכי מהר שאפשר וגם ידעתי שיש לי פתרון. במקום לעצור את המשלוחים, אגיע למקומות מרכזיים בארץ ואכתוב הקדשות, ועל הדרך גם אפגוש אתכן לשיחה. אולי זו לא הייתה החלטה נכונה, אבל בזמן שהיא התקבלה, חשבתי שהיא הכי נכונה.
על התוצאה השנייה אין לי שום דרך להשפיע. אני לא מוציאה את הספר באופן עצמאי, ולכן אין לי שום דרך לדעת מה יהיה המחיר, מתי הוא יעלה, יירד או ישתתף במבצע.
חלק מהקוראות פנו אליי, ואני מודה להן על כך, כי יכולתי להסביר מה קרה.
חלק מהקוראות לא אהבו את התשובה שלי וגם זה בסדר. אני מודה לאל שבשנה האחרונה אני בטיפול שמאפשר לי להתמודד גם עם זה ולקבל את העובדה שיש כאלה שיכעסו עלי לא חשוב מה אעשה, אבל זה לא אומר שסוף העולם הגיע.
לעתים קרובות אנחנו, בני האדם, נוטים לספר לעצמנו סיפור, אנחנו שואלים שאלה, עונים תשובה, ובטוחים שאנחנו יודעים הכל. אז אני רק רוצה להגיד משהו לכל מי שלא פנה אליי – תשאלו, פשוט תשאלו.
אני כאן, אני זמינה, אני נגישה ואני חלק מכן. אמנם את הפוסט הזה אני כותבת בכובע של ׳הכותבת׳, אבל לעולם אחבוש על ראשי גם את כובע ׳הקוראת׳. האמינו שלי, שום דבר לא נעשה בכוונה, שום דבר לא נעשה כדי להרע, ההיפך הוא הנכון.
אז אני חוזרת שוב, בפעם הבאה, פשוט תשאלו, היום כל כך קל להגיע לכל אחד ואחת מאיתנו. מי יודע? אולי זו תהיה התחלה של ידידות נפלאה.
ועדיין, אם יש כאן מישהו שנפגע, אני מתנצלת.

ההחלטות הנכונות ביותר נובעות מהלב

על אף כל מה שנאמר קודם לכן, אני מאמינה בכל ליבי שיש סיבה לכך שהיקום הניח בפניי את המכשולים האלה. בפגישות עם המטפלת שלי אני לומדת להקשיב ל center שלי ולדעת שהחלטות שמגיעות מהר מבלי להסס הן החלטות נכונות.
אני רוצה לספר לכם עוד סוד. בעולם הספרות הישראלית מאמינים שאחת הדרכים לשווק את הספר היא להגיע לחנויות ולדבר עם המוכרים כדי לספר להם על הספר. עשיתי את זה כבר פעמיים ו…הנה מגיע הסוד – לא אהבתי את זה. זה לחלוטין לא מתאים לאופי שלי.
בשבוע האחרון ניסיתי שוב, ביקרתי בשלוש חנויות, זה לא היה נורא כמו בפעם הראשונה עם ״עוצרת נשימה״ אבל זה גם לא היה וואו. לקראת סוף השבוע, ישבתי בכמה מקומות בארץ כדי שאוכל להיפגש עם קוראות ולכתוב להן הקדשות. שם הרגשתי כל כך נוח, כל כך כיף. כי זה הכי מתאים לאופי שלי. בסוף המפגשים הלכנו יחד לחנות הקרובה. ואז קרה הקסם – נהניתי לדבר על הספר, הכל הלך באופן כל כך כיפי וזורם, והחוויה הפכה בין רגע למשהו שעושה נעים בלב.
מה המסקנה שלי? שלא סתם המכשול הזה של הספרים שהגיעו ללא הקדשות היה שם, כנראה שזה בא ללמד אותי מהי הדרך הנכונה לסייע לספר שלי לעשות את דרכו בעולם. ואני הולכת להקשיב ללב!