בדקתם פעם במילון מה זה פחד? אז אני כן. הנה ההגדרה הרשמית:

1. פחד  – תחושה רגשית הנגרמת מחשיפה לגירוי שנתפס כמסוכן או מאיים.
1 (א) פחד יכול להגביל את תפקודו של האדם ואת העשייה שלו.
1 (ב) כדי להתגבר על תחושת הפחד הגוף שלנו פועל באחת משלוש הדרכים: לחימה, בריחה או קיפאון.

במשך כל 50 שנותיי פחדתי. פחדתי ממה יגידו עלי, פחדתי לדרוש מאחרים (גם את מה שמגיע לי), פחדתי לתמחר את העבודות שלי גבוה מדי, פחדתי לוותר על עבודות, פחדתי להחליט בגלל ההשלכות… בקיצור, פחדתי.

במשך כל 50 שנותיי בחרתי באפשרות השנייה כדי להתגבר על הפחד – ברחתי. למה אני מתכוונת כשאני אומרת ברחתי? אני מתכוונת שהעדפתי להתעלם, להדחיק ולהתייחס לזה כאילו דבר לא אירע ולתת לדברים לקרות מעצמם.

אני אתן דוגמה 🙂 כשהוצאתי את ״עוצרת נשימה״ ואת ״מחסיר פעימה״ חברה טובה שלי לא הבינה למה אני לא מתקשרת למנהל המכירות של ״מודן״ כדי לדעת כמה ספרים נמכרו. אני ידעתי למה – כי פחדתי! פחדתי לדעת את האמת. פחדתי שכשיגידו לי כמה ספרים נמכרו אתאכזב כל כך וארגיש שנכשלתי. אף אחד לא קורא את זה נכון? אז אספר לכם גם שכל כך פחדתי עד שכשהגיע דוח המכירות השארתי אותו בתיבת הדואר הנכנס במשך 3 ימים עד שהעזתי לפתוח אותו.

ההדחקה וההתעלמות היו חלק בלתי נפרד מהחיים שלי – ׳עדיף לא לדעת׳ הייתה המנטרה שלי.

בתוך תוכי ידעתי שזה לא בריא, שאני סוחבת את זה איתי לאורך ימים אם לא חודשים, שבעצם הבריחה אני רק מזיקה לעצמי ומונעת התמודדות אמיתית, אבל לא הצלחתי להיפטר מההרגל המגונה הזה.

לא פעם כתבתי שגיל 50 בשבילי הוא נקודת מפנה. אז זו גם נקודת מפנה בענייני פחד. זה לא שזה בא לי בקלות, כן? זה קצת כמו ריקוד טנגו, אבל אולי הפוך, שניים קדימה, צעד אחורה. אבל, הפסקתי לפחד! ובהחלטה מודעת התחלתי להתמודד.

למשל, כשהספר החדש יצא, יצרתי קשר עם ״מודן״ (בוואטס אפ, כן? אל תגזימו) וביקשתי לדעת מה קורה עם הספר. הבנתי את מה שלא הבנתי במשך 50 שנה, גם אם יגידו לי משהו שלא ינעם לאוזניי, אני אקשיב, אשאר עם זה רגע (או שעה, או יום), אתמודד עם הבשורה, אבל אז…אשלח אותה לחופשי ואמשיך הלאה. ברגע שהבנתי, הפנמתי ופעלתי(!) ההקלה הייתה גדולה כל-כך. אבל זו לא רק הקלה, כי אם חושבים על זה, אז לפחד שלי יש גם סאב טקסט, הוא לא רק ׳סתם׳ פחד, זה הפחד לתפוס לעצמי מקום בעולם, להגיד אני כאן, תסתכלו עלי! להכריז בפני כולם שאני מרשה לעצמי לדרוש (ולקבל) ובעיקר להפסיק להקטין את עצמי כפי שעשיתי במשך כל כך הרבה שנים.

כשהפכתי לדמות יותר מוכרת (ע״ע סופרת) קיבלתי עצות מחברים ומאנשים שאני יודעת (באמת באמת) שהסיבה היחידה שהם אמרו לי את זה היא רק כי הם אוהבים אותי וכי הם רצו להגן ולגונן עלי. למשל:

׳אם זה לא פוליטיקלי קורקט עדיף שלא תגידי את מה שאת חושבת ברשתות החברתיות  – את לא רוצה שהפוסט יהפוך ויראלי׳

׳אל תיכנסי לדיונים שתצאי בהם לוחמנית מדי, זה יזיק למכירות של הספר׳

׳אל תתפסי צד, עדיף להישאר ניטרלית – אחרת זה יזיק לך בתור סופרת׳

׳תיזהרי במה שאת אומרת, עדיף לשתוק, מה את צריכה את זה?׳

אז זהו, שלא. אני לא שותקת יותר, אני אומרת ואומר את דעתי תמיד, כי חלק מההתמודדות עם הפחד היא להסביר לעצמי שאני כבר לא מפחדת מאף אחד. אני מסוגלת (ויכולה) לנתק קשרים מבלי לפחד אם זה יפגע בי בטווח הארוך, אני מסוגלת לפטר לקוחות, אני אומרת לא לעבודות מסוימות מבלי לפחד שהעסק שלי יקרוס. בקיצור, אני מפסיקה לפחד! למה? אחד, כי אני רוצה להיות אני, ושניים, כי אני מסוגלת להתמודד עם ההשלכות של ההחלטות שלי. אחרי 50 שנה הבנתי שזה עדיף הרבה יותר מאשר לא לעשות.
ואיך כל זה קשור לכתיבה? הנה חמשת ה׳אל תפחדו׳ שלי:
  1. אל תפחדו לכתוב על נושאים שהם לא ב׳מיין סטרים׳. זיכרו, ההצלחות הספרותיות הגדולות ביותר התחילו שם.
  2. אל תפחדו ללכת הכי רחוק עם הגיבורים שלכם (כן, זה אומר גם לתת להם לעשות מעשים לא מוסריים, כי אם לא בכתיבה, אז מתי?).
  3. אל תפחדו לכתוב את האמת שלכם, גם אם היא לא נעימה לאוזני כולם.
  4. אל תפחדו לכתוב על אנשים שאתם מכירים ולחשוש שאולי הם יזהו את עצמם בסיפור (האמינו לי, זה לא יקרה).
  5. אל תפחדו לצאת לאור, מקסימום זה יצליח (ואם לא, אז תתמודדו ותמשיכו הלאה).
בקשר לסעיף 1 ו – 2, אהמ…כתבתי את זה גם לעצמי, כי זה בדיוק, אבל בדיוק(1) הספר הבא שאני כותבת. ואני לא מרשה לעצמי לתת מקום לפחדים שלי: ומה אם אף אחד לא יאהב את הספר?
אמנם אני לא אדם דתי, אבל המשפט הזה הפך לאחרונה להיות נר לרגליי: ״והעיקר לא לפחד כלל״.
ועצה אחרונה ממני אליכם:
אל תתנו לאף אחד להפחיד אתכם, השמיעו תמיד את מה שאתם חושבים ובמה שאתם מאמינים, אם זו האמת שלכם, לכו איתה עד הסוף.
חג סוכות שמח!
באהבה גדולה,
שרית חיים-שירם