הנה דוגמה טיפוסית לשיחת טלפון כזו עם כרמית אפרתי, סטייליסטית של בגדים לנשים ״כמוני״ (אתם יודעים למה אני מתכוונת, אני לא חושבת שאני צריכה להסביר, נכון?).
אני:  תקשיבי, אני חייבת לבוא לאחת הסדנאות שלך, שמעתי עליהן המון, ואני גם בטוח אבוא לסשן פרטי בעוד כמה חודשים.
כרמית: למה רק בעוד כמה חודשים?
אני: מה, זה לא ברור? כי אני רוצה להוריד עוד כמה ׳קילואים׳ לפני שאני באה.
(וכמובן שמיד עוברת לי מחשבה בראש שהיא בטח שומעת את זה לפחות עשר פעמים ביום).
כרמית: תקשיבי, יש לי סדנה חדשה שמתחילה ב -12.3. תזכירי לי מה את עושה?
אני: זהו, שעדיין לא דיברנו על זה. (נושמת עמוק ואומרת) אני סופרת, אני כותבת בז׳אנר הרומנטי אירוטי.
כרמית : די! נו, אז הסדנה שלי מתאימה לך בול, תיכנסי רגע לפייסבוק, תראי את הפלאייר האחרון שפרסמתי.
אני: אמממ…אין לי פייסבוק.
כרמית: מה זאת אומרת אין לך פייסבוק?
אני: אני מהמכורות, הרבה פעמים אמרתי שאני ״גרה״ בפייסבוק, אז החלטתי לקחת הפסקה מהפייסבוק, אבל כשאחזור, ואני בטוח אחזור, אני ישר מבקשת ממך חברות.
כרמית: אז מה, את מתפרנסת רק מכתיבת ספרים?
אני: לא, מה פתאום, אני עוסקת בהמון דברים אחרים.
כרמית: כמו למשל?
אני: אני עושה סדנאות פייסבוק…[שתיקה הריונית] כרמית? את עדיין שם?
אז אחרי שלושה שבועות בלי אני מתחילה להרגיש את הסדקים בהחלטה שלי, אני עדיין לא נשברת, עדיין מאוד כיף לי בלי הפייסבוק, ובכל זאת, כשלפחות פעם אחת ביום מישהו או משהו מזכיר לי שהחיים העסקיים שלנו נמצאים בפייסבוק, אני אמממ…איך לומר? אני שוקלת בשנית.

רומנטיקה זה כל הסיפור: ההרצאה שהייתה

בתחתית הפלאייר של ההרצאה שלי על הז׳אנר הרומנטי כתוב ככה:
״המרצה תשמח אם תאתגרו אותה בשאלות לא שגרתיות (והיא גם מבטיחה לענות) ודרך אגב – ההרצאה מתאימה לא רק לאוהבי הז׳אנר״

אז זהו, מי שהגיע להרצאה אתמול לקח את זה לאקסטרים, כמה דקות לפני שהתחילה ההרצאה הייתי עדה לשיחה של אחת המשתתפות עם מנהלת הספרייה. היא סיפרה שהיא לא מבינה למה כולם קוראים את זה, מה זו השפה הבוטה הזו? ושבכלל, היא ניסתה לקרוא כמה סופרות ישראליות והן תת רמה.
שרית של לפני סדנת ה״ויקנד״ (תיכף מקדישה לזה מדור שלם) הייתה נלחצת בטירוף, אולי אפילו נעלבת ומה שבטוח, הייתה נכנסת לחרדות. אבל הפעם החלטתי שאני פשוט אגרום לה לשנות את דעתה, ואם לא אצליח, אז לא קרה כלום, לא כולם חייבים לאהוב את הספרים ״שלנו״.
אבל לעולם לא אבין אותם, כן? שלא יהיה לכם ספק.
במהלך ההרצאה הפניתי מדי פעם את המילים שלי אליה ואני חושבת שלאט לאט הצלחתי להפשיר אותה.
אבל אז הגיעה מהמורה נוספת בדמות בחורה צעירה שפשוט לא הבינה איך אנחנו יכולות לאהוב את הז׳אנר האפל. אני מנסה לצטט במדויק את מה שהיא אמרה.
״אני רוצה להבין, את רוצה להגיד לי שאתן קוראות על חוטפים, רוצחים, אנסים ובסוף הספר אתן סולחות לו ומתאהבות בו?״  היא סיימה את השאלה והבעת גועל התפשטה על פניה, מהולות בהלם וזעזוע.
האמת? כשהיא אומרת את זה ככה זה באמת נשמע נורא, ואולי מישהו צריך להזמין את אלה עם הכותונת של המשוגעים כי ממש התחשק לי לצעוק לה: ״כן, כן, כן!!!״.
שאלו אותי גם שאלות על..אמממ…סקס ואותה אחת שלא הבינה על מה כל המהומה, ניסתה לעצור אותי בזמן שעניתי.
״הבת שלך כאן.״ היא הזכירה לי והעבירה את המבט שלה לסירוגין ביני לבין שני. נדמה לי שגם היא רצתה להזמין את אותם חבר׳ה עם הכותונת כשעניתי לה שהבת שלי (והחברות שלה) קראו את הספרים ושאין לי מה להסתיר.
אה, וההרצאה לוותה במצגת חדשה שלי, עבדתי עליה כמעט יומיים, אבל היה שווה כל רגע!

אני רק מזכירה במשך החודשים הקרובים יהיו עוד הרצאות של סופרות הז׳אנר בספריות בראשל״צ.  תמשיכו לעקוב אחרי העמוד של הספרייה ב… פייסבוק

אז מה קרה לי השבוע? האפטר שוק של סדנת הויקנד

כל השבוע סבב סביב הסדנה, סביב האנשים החדשים שנכנסו לחיי וסביב התובנות שמחלחלות עמוק ומתיישבות בלב, בבטן, בלבלב ואיפה לא.
כמו בשבוע שעבר, גם הפעם שתי תובנות (או יותר נכון הפעם אלה מעשים):
קודם כל, כדי שלא אשכח שהחלטתי לבחור להיות שמחה ולעשות רק מה שאני רוצה לעשות עשיתי את הקעקוע השמיני שלי (ראו בתמונה).
דבר שני, אף אחד לא קורא את מה שאני כותבת כאן, נכון? אני יכולה לשתף פה בלי בעיה, לא? (וכרגיל, אותי לא מבלבלים עם עובדות או ליתר דיוק עם העובדה הכי מדהימה שיש – 75% מאילו שקיבלו את המידעון שלי בשבוע שעבר פתחו אותו! זה מספר מדהים, בטח כשהממוצע של פתיחת דיוורים הוא 20%, טוב, לא חשוב, בואו נחזור לעיקר).
אז…מי שמכיר אותי יודע שאני לא שומעת מוזיקה בזמני החופשי, זאת אומרת, זו לא הבחירה הראשונה שלי, כשאני פותחת רדיו במכונית אני מעדיפה להקשיב לחדשות או לתוכניות ״דיבורים״. אוקיי, אז הנה זה בא… אני מוכנה לשתף.
אני מתחילה כל בוקר מאז שחזרתי מהסדנה עם פתיחת אפליקצית היו-טיוב, בדרך כלל עם השיר ״כי כולנו משפחה״ ו…שנייה…תקוע לי משהו בגרון….אוקי, הנה זה בא שוב:
אני מתחילה לרקוד. אבל מה זה לרקוד? לרקוד כמו משוגעת. במשך ארבע דקות רצופות אני לא מפסיקה (רק מדי פעם אני מציצה לעבר המדרגות כדי לוודא שאף אחד מהמשפחה שלי לא התעורר ולא צופה בחזיון המוזר הזה). אתם לא מאמינים כמה זה עושה טוב לנשמה, תנסו, מה ׳כפת לכם? אומרים שמספיקות 20 שניות כל בוקר.
ואז אני מקשיבה לשיר שנבחר עבורי בסדנה ושכל כך כל כך מאפיין אותי, הוא נקרא ״את יכולה לבחור״ (נו, ברור!!!) ורק אחרי שני השירים האלה, אני מתחילה את היום שלי.
אתם יודעים מה? בא לי להוסיף עוד תובנה – בשבוע האחרון ואני מקווה שגם בשבועות הקרובים אני לומדת להיפרד מדברים שלא עושים לי טוב בנשמה, אני מוצאת את עצמי מנקה ומצחצחת אותה (מי אמר פסח?) וזה מרגיש כל כך טוב!

עדכונים על ״לא ראויה״

והנה מתחילים התירוצים : היה לי שבוע עמוס במיוחד, עמוס בעבודה, עמוס במשפחה, פשוט עמוס. אז…לא כתבתי השבוע. רגע, רגע, חכו עם העגבניות ועם הודעות הוואטס אפ הזועמות.
למה? כי שני דברים:
  1. השבוע ערכתי את הפרקים שכבר כתבתי.
    ככלל, יש כל מיני סגנונות כתיבה, יש כאלה שכותבים הכל ועורכים רק בסוף, ויש כמוני, שלא יכולים להתחיל לכתוב פרקים חדשים בלי לערוך את הקודמים. אז אני שם, בעריכה כרגע, ומאחר ויש לי כבר 21 פרקים כתובים (מתוך בערך 40) אני מתחייבת לסיים לערוך אותם עד מוצש ובשבוע הבא לחזור לכתוב.
  2. בסדנת הכתיבה שלי בראש העין הצעתי למשתתפות (יותר נכון להגיד הכרחתי, אבל אל תתעסקו בקטנות) להתחייב בפניי שבשבועיים הקרובים הן כותבות במשך שעה ביום. אז אם הן התחייבו, אני גם חייבת, נכון? אז הנה אני מתחייבת, לכתוב כל יום, כל יום(!) בשבוע הקרוב במשך 4 שעות רצוף ולסייםאת השבוע עם 15,000 מילים חדשות.

זהו? החזרתם את העגבניות למקרר? יופי!

היום לפני 15 שנים (יומולדת למתן שלי)

ביום שבת בבוקר, בסביבות השעה 10:00 צלצלתי לאמא שלי וסיפרתי לה שהבטן שלי מתקשה כל 4-5 דקות ושאני חושבת שזה צירים. אמא שלי שאלה אם כואב לי ואני עניתי שלא, שרק הבטן קצת מתקשה. ״אז זה לא צירים,״ היא פסקה, ״כי צירים כואבים״. אז זהו, שלא אצלי, אני לא מרגישה צירים (ע״ע שני וליאב שכמעט נולדו בשבוע 25 כי לא הרגשתי את הצירים).
אנחנו מגיעים לבית החולים ומיד מאשפזים אותי כי אוטוטו אני יולדת (כך אמרה המיילדת) אלא שיש פאק בעלילה, כי התאריך הוא ה – 29.2.2004. נסים מודיע לי שאני לא יכולה ללדת היום, זה תאריך שחוגגים פעם ב-4 שנים. לא טוב.
ואני כמו ילדה טובה, וכמו תמיד כשהוא מבקש ממני – פשוט מבצעת.
ואכן, מתן שלי נולד ב – 1.3.2004 בשעה 1:50 בלילה. (למאותגרי המתמטיקה, כי גם אני כמוכם, הוא נולד כמעט שעתיים אחרי ה 29.2).
עוד אנקדוטה קטנה ודי:
במשך כל ההריון רציתי לקרוא למתן סתיו (עזבו, אל תשאלו למה), אפילו השתמשתי בכינוי ׳סתיו3׳ בפורומים באינטרנט בזמן שהייתי בטיפולים. אבל אז שני וליאב החליטו על השם מתן כי הוא מתנה ליום ההולדת שלה.
התלבטתי מאוד אם כן או לא, עד שהבנתי שראשי התיבות שלהם יחד מושלמים. שני ליאב מתן = שלמ
אז…מתן שלי (שלא יקרא את זה, אבל אני אקריא לו, אל דאגה) יום הולדת שמח ילד שלי, שתמשיך להוכיח לכולנו שהחיים מחוץ לקופסה הם החיים הכי שווים שיש.